כלבים הם החיה האהובה ביותר על ידי בני האדם בגלל לא מעט סיבות: הם שומרים ומגנים עלינו, מארחים לנו חברה, משמחים אותנו כשאנחנו עצובים ואוהבים אותו בלי תנאים. אולם, בין שלל התכונות החיוביות הללו, הנאמנות העצומה שלהם היא זו שזיכתה כלבים בתואר המחייב "חברו הטוב של האדם".
הסיפור המרגש הבא אמנם התרחש כבר לפני קרוב למאה שנים, אבל הוא עדין מעורר השראה ומרגש אנשים רבים מסביב לעולם גם היום, והכל בזכות כלב אחד מיוחד, שהצליח להיכנס לליבה של עיירה שלמה.
אי שם ברובע שיבוייה בעיר טוקיו שביפן, ממש מחוץ לתחנת הרכבת המקומית, עומד לו פסל ברונזה גדול עם דמות של כלב שאת שמו כנראה לא שמעתם מעולם. אלא שביפן, הכלב הזה נחשב לגיבור לאומי.
לכלב האקיטה המתוק בתמונה קוראים האצ'יקו, ולפני קצת פחות מ-100 שנים, הוא נרשם בדפי ההיסטוריה של המקומיים ברובע שיבוייה בתור הכלב הכי נאמן ואוהב אי פעם.
האצ'יקו נולד בשנת 1923 באחת החוות באזור. במהרה, הוא אומץ על ידי אדם חם ואוהב בשם פרופסור הידסבורו אונאו. בכל בוקר, היו פוסעים השניים יחד לתחנת הרכבת בשיבוייה .
הפרופסור נהג לרכוש כרטיס ולעלות לרכבת בדרכו לעבודה רק אחרי שנפרד לשלום מכלבו. בכל אותה העת, בשעות הארוכות בהן בילה הפרופסור בעבודה, חיכה לו האצ'יקו בתחנת הרכבת עד שישוב בשעות אחר הצהריים.
בזמן שהמתין לבעלים שלו, האצ'יקו הפך במהירות לחביב השכונה כשעוברי האורח והמקומיים דאגו ללטף אותו, לפנק אותו ולהעניק לו אוכל בזמן שהוא ממתין לבעליו.
הרוטינה הזאת נמשכה מספר שנים עד שביום גורלי אחד, הכל השתנה, כשפרופסור אונאו לא חזר הביתה בשעה הרגילה שלו. לצערם של תושבי עיר ושל הכלב הנאמן, מסתבר שאונאו לקה בדימום מוחי ומת, וכבר לא יחזור לעולם.
למרות המוות הפתאומי של בעליו, האצ'יקו מעולם לא איבד תקווה. בכל יום אחר הצהריים, באותה השעה בדיוק בה נהג הפרופסור לחזור מהעבודה, הופיע האצ'יקו בתחנת הרכבת, בציפייה לראות את בעליו יורד מהרכבת אל הרציף ושב הביתה. הטקס הקבוע הזה נמשך שנים, עד אשר בשנת 1935, כשהוא בן 12, נפטר גם האצ'יקו.
המקומיים לא ידעו את נפשם מרוב צער, התפללו תפילה קבוצתית עבורו והתאבלו במשך שעות ארוכות מעל גופתו.
עד לזמן בו נפטר, הצליח האצ'יקו להפוך לכל כך אהוב על ידי התושבים, עד כדי כך שהם לא יכלו לשאת את המחשבה של לקבור אותו באדמה. במקום, הם הצליחו לשמר את הגוף שלו ולהציב אותו "במוזיאון אקיטה", כדי שיוכל לקבל את הכבוד הראוי לו לנצח.
ואולם, המקומיים לא הסתפקו בכך. כאות הוקרה לכלב הנאמן, וכדי להנציח את זכרו, הוצב פסל ברונזה בדמותו בכניסה לתחנת הרכבת שיבוייה, בדיוק במקום בו נהד האצ'יקו לחכות לבעליו שיחזור מיום העבודה.
פסל נוסף של הכלב האהוב הוצב גם ליד קברו של הפרופסור, כדי שהשניים יוכלו להיות יחד לנצח.
אם לא די בכך, הנאמנות, המסירות והאהבה הגדולה של האצ'יקו כל כך נגעה ללבם של התושבים, שהם לא הסתפקו בשאר המחוות והחלו גם לקשט את רציף הרכבת לזכרו של הכלב.
בנוסף, שמו של אחד מקווי הרכבת המרכזיים בתחנת שיבוייה שונה ל"קו האצ'יקו".
למרות עשרות השנים שחלפו מאז אותו סיפור מרגש, ועל אף העובדה שבעיר הענקית טוקיו ישנם לא מעט פארקים ומקומות מפגש, הפסל של האצ'יקו נחשב עד היום לאחת הנקודות הפופולאריות בעיר, מקום בו תמיד אפשר למצוא עשרות אנשים שנחים מסביב, מצטלמים אתו, או סתם קופצים כדי לומר שלום לפסל הברונזה הכלבלבי.
עד היום, בכל שנה מתקיים טקס זיכרון שנתי לזכרו של האצ'יקו בו משתתפים אלפי אנשים שמגיעים כדי לזכור אותו ולחגוג את האהבה הנצחית שהוא מסמל.
לאחרונה, כמעט תשעה עשורים אחרי שנפטר, פסל נוסף לזכרם של הכלב והבעלים שלו הוצב בכניסה לאוניברסיטה בה עבד הפרופסור. סוף סוף, אחרי עשרות שנים, אוחדו הכלב והבעלים האהוב במיצג שינציח לתמיד את החברות המדהימה שלהם. אלפי אנשים התייצבו לטקס הסרת הלוט מעל הפסל וחגגו את המאורע המרגש.
כולנו תקווה שהסיפור המדהים והכל כך מרגש הזה על החברות המופלאה בין אדם לכלב שלו ייזכר ויישמר, ויועבר הלאה גם לדורות הבאים. הנאמנות והפרצוף המתוק של האצ'יקו בהחלט שווים את זה.
בשנת 2009 הפך הסיפור המרגש לסרט מצליח בכיכובו של ריצ'ארד גיר. הסרט זכה לשם "האצ'יקו: סיפור אמיתי".