ויליאם אוטרמולן (William Utermohlen) היה רוב חייו אמן שעסק בציור בלי להגביל את עצמו לנושא או לסגנון ציור מסוים. זה השתנה כשהוא הגיע לגיל 61, בשנת 1995, אז אובחן כחולה אלצהיימר.
מיד לאחר שקיבל את האבחנה על המחלה חשוכת המרפא שמנוונת בהדרגתיות את מערכת העצבים, החל הצייר הלונדוני לתעד את עצמו בדרך הכי טבעית לו: בציור. אוטרמולן יצר סדרת דיוקנים עצמיים שמשקפים את המאבק הקשה וחסר הסיכוי עם האלצהיימר ואת ההתמודדות עם הבגידה של הגוף, בלי להסתיר אף פרט או לייפות את המציאות.
כל דיוקן הביע היטב את הפחד שלו מהתקדמות המחלה, את הכאב, הבלבול ובעיקר את ההשפעה של האלצהיימר על היכולות הקוגניטיביות שלו: ככל שחלף הזמן הציורים נהיו מופשטים יותר, מעוותים יותר, דלים בפרטים ובאופן כללי מביאים לידי ביטוי הרבה פחות מהיכולות הטכניות שהיו לו כצייר עד שחלה.
למרות הקושי הפיזי לצייר, אוטרמולן התעקש להמשיך עם הפרויקט שיזם. הוא הצליח ליצור 15 פורטרטים כאלה בחמש השנים שעברו מאז אובחן כחולה ועד שאיבד כמעט לגמרי את זכרונו ואת יכולתו לתפקד. בדיוקן האחרון והעצוב בסדרה, פרצופו של אוטרמולן נראה כבר כמו גולגולת אדם.
אוטרמולן אושפז במתקן סיעודי בשנת 2000 ונפטר שם בשנת 2007.
1967
1996
1996
1997
1997
1998
1999
2000
הציור הראשון מול הציור האחרון
