מעולם לא הבנתי למה יש לנו ( לפחות לרובנו. או לפחות לי) משיכה לרשעות אנושית. אני לא מחבבת אנשים רשעים, חלילה, ואיני מרושעת בעצמי, אבל יחד עם הפחד והסלידה, אני לגמרי נמשכת לצפייה בסרטי אימה, מתח ודוקו למיניהם שמתארים סיפורי זוועות שברוב המקרים אחראים להם רוצחים סדרתיים פסיכופתים וחסרי אנושיות. לפעמים אני חושבת שזה אולי משום שקשה לנו לתפוס את גודל הזוועות שאנחנו נתקלים בהם במציאות, אז יש לנו צורך לחזות בהם, להבין. או שזו סתם סקרנות חולנית, מי יודע. בכל אופן, אפסיק לחפור לכם (כנראה שכן יש בי מימד של רשעות) ואסכם את דעתי בכך שזה אחד הפרוייקטים המרתקים שנתקלתי בהם.
כידוע, אסירים העומדים בפני גזר דין מוות, זכאים לבקשה מיוחדת – הזמנת הארוחה האחרונה שלהם. מנהג שמקורו בסעודה האחרונה של ישו, אגב. בזמן שהנרי הארגרייבס, אמן ניו-זילנדי, קרא על מאמצים להפסקת מסורת הארוחה האחרונה לנידונים למות בטקסס (נו, מעוז התליינים), עלה בראשו הרעיון לפרויקט. סקרן אותו מה לעזאזל אפשר להזמין לאכול ברגעים בהם אתה עומד מול מותך הלא טבעי והידוע מראש, וחי נפשי זה מסקרן גם אותי.
הנרי וחברו השף שחזרו במדויק את הארוחות האחרונות של חלק מנידוני המוות המפורסמים ביותר וצילמו אותן. לדברי הנרי, לאכול אותן התברר כבלתי אפשרי רגשית. מעט מוזר, אבל אני מניחה שכשנכנסים עמוק לסיפורים ולאווירה הקריפית אפשר להבין את זה.
חלק מהארוחות בתמונות הבאות בהחלט מפתיעות וחלק מפתיעות ב"רגילותן". ואולי זה מה שיותר מפחיד. רוצח נוראי כמו טד בנדי, אנס ונקרופיל עם רזומה של מעל 35 (!!!) רציחות, הזמין סטייק עם ביצה, לביבות תפוחי אדמה, צנימים עם חמאה וריבה, כוס חלב ומיץ תפוזים כמו איזה ילד של אמא.
ויש את זה שצפה בטרילוגיה של שר הטבעות כשאכל.
והאנקדוטה הקריפית במיוחד לטעמי, היא על הרוצח ריקי ריי רקטור, שלא אכל את פאי הפקאן שלו ואמר לשומר שהוא משאיר את זה לאחר כך.
מקורות: Vice, Henryhargreavs